אולי פעם, אולי..

כמה אני יכולה לשבת לידך בלי להרים יד ולמשוך אותך אלי? כמה אני יכולה להסתובב סביבך כמו עש מול מנורה, נוגע לא נוגע. המלחמה בתוך ראשי נמשכת ללא סוף נראה לעין.

הערפדית שבי, זו שמוציאה ממני את המיטב, דוחקת בי לעשות את הצעד. תגעי בו, תגרמי לו להתחנן, תגרמי לו לשכוח מה מציאותי ומה לא, תעשי שיגנח! אני שומעת אותה מחדדת ניביה בתאוות דם למראיתו.

אל תעשי כלום, תני לו להחליט מה הוא רוצה, מריה מגדלנה מטיפה בי מוסר. כשהרגע יגיע הוא יגיע, אל תדחפי למעשים שתתחרטי עליהם אחר כך.

הקולות הסותרים שבי קורעים אותי. ומה אני רוצה? סך הכל קצת מגע, לראות שאתה חסר סבלנות כמוני. האיתותים הסותרים מצידך עושים לי רע. אני רוצה לקרוע את העור מעליך, לראות אותך עירום ועריה מכל שבב של כיסוי. לגעת לך במהות, בליבה שפועמת בך. כמה פעמים רצית אתה להרים יד ולא עשית זאת? הסתפקת בליטוף מרפרף על הלחי, על הגב? כמה פעמים דמיינת אותי סמוקה ומתנשמת, פרועת שיער במיטתך? אני דמיינתי, ומעבר לכך. אני כמעט וטועמת אותך גם מעבר למרחק ולריחוק. החוויה שיצרתי בדמיוני מוחשית כל כך, מטריפה דעתי עליי. מעולם לא רציתי כך מישהו, ולא השגתי. מעולם לא המתנתי בסבלנות למפגש הזה, גוף אל גוף, נשיפה ושאיפה, העיניים מצטעפות רק מהמחשבה של חום הגוף שלך עוטף אותי.

מריה מגדלנה מלמדת אותי סבלנות, מלמדת אותי המתנה וציפייה. הערפדית מחייכת חיוכה השטני ויודעת שברגע של היסוס, המעידה הכי קטנה שלי, היא פורצת והיא תטרוף את שנינו בהינד עפעף. הכי קל לי להיכנע לה, לתת לה לסחוף אותי לצורתי הפתיינית. אין קל מזה, החולצה הנכונה, המבט המתאים ושנינו נלך לאבדון. נאבד בתוך התשוקה שלי שמכלה הכל בשריפתה.

תן לי בבקשה להיות איתך. תן לי בבקשה לעשות לך טוב, תן לי בבקשה להראות לך לאן גופך מגיע, לאן גופי רוצה. רק תן לי.