למה דווקא על זה חשבתי? איך לא עברו לי מחשבות אחרות בראש?
רק להיות במקום אחר. אנגליה. אפגניסטן. בכל דירה אחרת בעיר המסריחה הזו, רק לא פה.
כל הזמן עברו לי מחשבות בראש. כמה לא אופייני לי. אני בדרך כלל לא מסוגלת לחשוב תוך כדי. אולי על כמה נעים לי.
רק דמיינתי מקומות אחרים להיות בהם. בחוץ, בארץ אחרת, בתוך כדור זכוכית עם שלג סינטטי.
כל מקום אחר היה עדיף מבחינתי. רק לא לחשוב על עצמי פה, בסיטואציה הזו, עם הגבר הדוחה הזה שדוחף לי את הראש למטה ונאנח.
יש תהומות שאליהם אני מנסה לא לזכור שהגעתי, כמו אותו יום. כמה שנאה עצמית צריך, כמה תיעוב, כדי להסכים לכזה פשע.
פשעתי נגד עצמי, מודה. עשיתי דברים שלא הגיעו לי, הייתי עם אנשים שלא הגיע להם אותי. כמו אז. כמו היום ההוא שאני מנסה נואשות למחוק מההארד-דיסק החרוך ממילא שמותקן לי בראש.
מתוך דחף בלתי נלאה להרוס לעצמי הסכמתי. נסענו אליו הביתה כשאני כל הדרך דואגת לסמם את עצמי קשות, כדי לא להרגיש. כמו עטיפת פלסטיק אטומה שחוצצת בין המציאות לבינך, שלא תרטבי. שלא תדבקי בזוהמה.
הבגדים שלי היו על הרצפה מהר מאוד, הוא לא בזבז זמן. מתיישב מולי במלוא כיעורו ומערומיו הדוחים ומחייך כמו המינקס שמצא את השמנת. בואי תראי לי מה את יודעת לעשות ילדה. הוא היה בטח גדול ממני בעשור. קטן עליי. אני כל יכולה. אני סופרוומן.
זרמתי על הגיאות שעלתה לי בבטן לכיוון הגרון ובלעתי כל מה שדחף לי לפה. משתדלת בכל כוחי שלא להקיא. גונח ונאנח, הידיים שלו על ראשי מונעות ממני לברוח, כמה כוח הציף אותו. כשנמאס לו הוא הרים אותי וזרק אותי על הגב. מנחית את כל משקלו המוגזם עליי, אני בקושי נושמת, הריאות שלי נמחצות.
תבקשי את זה יפה, תגידי לי מה את רוצה. החיוך שלו הזכיר בעיקר פדופיל שמצא גן ילדים בלי הגננת. לא עניתי בכלל, רק התאמצתי להכניס חמצן ולא לצרוח ולצחוק. הוא כנראה קיבל את המצב כהסכמה שבשתיקה מה שהיה נכון. חלקית. כמה הסכמה כבר אפשר לתת כשלא זוכרים איזה יום היום ומה יש מחר אם בכלל?
בקושי הרגשתי את האקט עצמו. רק כשהוא הכאיב לי בפרקי הידיים, שם בחר להיאחז. כל הזמן חשבתי על מקומות אחרים. בטאג' מאהל, על חוף הים, על מטוס שצולל לקראת התרסקות, כל נקודה אחרת במערכת השמש רק לא במיטה הזו, לא תחתיו.
החיוך שלי אחרי התפרש אצלו כהבעת סיפוק. נהנית אה? ככה עושים את זה. אני רק שמחתי שזה נגמר ואני יכולה להרשות לעצמי ללכת לאסלה ולהקיא. עשיתי את זה והרגשתי הרבה יותר גרוע. כבר לא היה לי במה לתלות את תחושת הגועל שמוטטה אותי. אז הלכתי לדחוף לעצמי עוד קצת חומרים נרקוטים.
היי, אם כבר לסוע לתוך קיר, לפחות שיהיה מהר ובסטייל לא? שמת לעצמך מטרה לרסק כל חלק בך שעדיין חש אז תלכי עד הסוף. אל תשתפני באמצע.
שנים אחר כך רק נזכרתי ביום ההוא, הדחקה הוא מנגנון מופלא. כמה כוח יש לנו לבחור מה אנחנו רוצים למסגר ולתלות מתוך התמונות הרבות שמרכיבות את העבר, ומה לגרוס ולהשליך.
באמפתיה מהולה בעצב נזכרתי שדמיינתי מקומות אחרים.
