עליתי על המגדל ההוא ילדה תמימה, מתוחכמת מדי, מתחכמת מדי, אבל עדיין תמימה.
יומיים של עקיצות הדדיות רדפו את הערב הזה.
יומיים במחול חיזור מגושם והססני של שני מתחילים שלא בטוחים לגמרי מה לעשות ואיך.
בערב האחרון שלי שם קיבלתי את ההודעה למכשיר - הלילה אני במגדל. תבואי.
היתה לכל הצוות ארוחה גדולה לציון הלילה האחרון שלנו במחנה, הרבה יין, וכל הזמן רק חשבתי עליו. ללכת או לא? לעלות אליו או לא?
לא הצלחתי להתחבר לשיחות שזרמו סביבי, מרוכזת רק במחשבה על הבחור הזה, למעלה שם במגדל, הלילה. ידעתי בדיוק מה יקרה אם אני אגיע. המתח הגיע לשיאו כבר באותו היום כששנינו נפגשנו במקרה במטבח הגדול, נתקלים אחד בשני בטעות. היד שלו נשלחה לייצב אותי ונשארה לי על הכתף זמן רב מדי. ראיתי לו בעיניים כמה הוא רוצה אותי באותו הרגע. עניתי במבט דומה.
בסוף הערב, כולם התפזרו לענייניהם ואני רצתי למקלחת, מקווה שהמים ירגיעו אותי קצת. חזרתי למגורים והחלטתי ללכת. לא יקרה דבר אם לא תרצי בכך, משכנעת עצמי בתירוץ הצולע הזה.
הגעתי לתחתית המדרגות הלולייניות והסתכלתי למעלה. לא ראיתי כלום, רק את הפנס שלו תלוי על המעקה כאילו מסמן לי לאן להגיע. עליתי מדרגה מדרגה, כאילו נותנת לעצמי את האפשרות להתחרט אחרי כל צעד. המגדל היה גבוה מאוד, הרבה מדרגות לעלות, הרבה הזדמנויות להתחרט.
ידעתי שתבואי, חיוך גדול מקבל את פניי כשאני מגיעה לגג. איך היתה הארוחה? מקשקשים על זוטות, נושאי שיחה חסרי משקל. הוא מתקרב אלי קצת כל כמה דקות, כל פעם מצמצם את המרחק בינינו. שולח יד ללטף לי את הפנים, כל הזמן מחייך. איזה חיוך יפה היה לו.
הליטופים עברו גם לשיער, לצוואר, לחזה שלי. כל עוד לא התנגדתי הוא המשיך. אני בעצמי לא ידעתי אם להתנגד או לא. היה לי כל כך נעים למעלה, עם הרוח שהרעישה בגובה המגדל ואיתו. ישבתי מולו בפישוק, חצי מתגרה וחצי קוראת לו. הוא כבר היה כל כך קרוב אלי שהנשימות שלו חיממו לי את העור.
לא הספקתי למצמץ בכלל והוא דחף אותי אחורה ונשכב מעליי, נשען על הידיים ובוהה בי. את יודעת מה את עושה בכלל? חייכתי חיוך מעושה מלא בבטחון עצמי ובבדיחות הדעת. בטח שאני יודעת, שיקרתי במצח נחושה.
הוא לא היה הראשון ובטח לא האחרון, אבל משום מה הכל הרגיש לי חדש. כאילו זו פעם ראשונה שלי. כאילו זו הפעם הראשונה שלו.
הורדתי לו את החולצה, רואה את הגוף השזוף שלו מהעבודה בשמש, מנשקת אותו. הפשטה הדדית, שנינו ערומים ורועדים קצת מהקור בגובה הזה, למרות שהיה אמצע הקיץ. נעטפנו אחד בשניה בגלל הקור הזה, מרגישים טוב טוב את העור על העור.
הוא זז קצת ונשכב לי בין הרגליים בדיוק, בוהה בי. תסתכלי עליי עכשיו, אל תעצמי עיניים. הוא נכנס אלי כולו, בהתחלה לאט ובעדינות ואז מהר יותר וחזק יותר. לא הזזתי את העיניים ממנו, רציתי שיראה אותי, רציתי לראות אותו.
הרוח הקפואה שהתפרעה סביבנו רק הוסיפה לאווירה, היינו חייבים לעשות משהו כדי להתחמם. אז המשכנו בעיסוקנו, שוקעים במעשה. הוא היה טוב במה שהוא עשה, זז איתי יחד, מעביר עליי ידיים לכל האורך. דואג שלא אשמיע קול, כל הזמן דוחף לי אצבע זו או אחרת לפה. זה רק גירה אותי יותר, הצורך בחשאיות, סך הכל זה מסוג הדברים שלא עושים. הידיעה ששנינו נפסיד אם ניתפס רק גרמה לי להנות מזה יותר.
שכבנו יחד מה שנראה כמו שעות, אבל בטח היה פחות מכך. נוגעים כל הזמן, פיות ולשונות נפגשים.
הקריאות מלמטה הוציאו את שנינו מהאופוריה. חברי הצוות שלי קוראים לי, הקשר מטרטר להם, מחפשים אותנו. לעזאזל... התלבשנו במהירות שיא, הקור דוחף אותנו לשבת מחובקים. החלטתי שאני לא יכולה להשאר שם יותר ולהתחבא לנצח. ירדתי למטה, אדישה למהומה סביבי, מעשנת לי סיגריה בנחת.
הלכתי לישון ולמחרת קמתי ישר לשיחת סיכום ולעלייה לאוטובוסים חזרה הביתה. לא דיברנו, לא החלפנו טלפונים אפילו לא שלום.
הלילה ההוא לא רדף אותי, לא חשבתי יותר מדי ולא התחרטתי יותר מדי. רק רציתי לזכור אותו כמי ששכב איתי על גג העולם.
