על מה בוכות האיילות בלילות? כמגדל מסור הן מתבוננות כיצד אתה לא פורח אלא נובל.
שורשיך נטועים כה עמוק בצער שמי ידע מה מקורו, וכטפיל העצב מתנחל בכל נים ומשתק כל נצר של צמיחה.
הרי אם אדם כעץ שתול על מים, איך אדם כעץ שתול עטרן?
האם גם הוא נחנק אט אט, סופג בכל נשימה עוד קמצוץ של חושך הסותם את דרכי האור.
נרחבה היא אחיזתו של החושך, וגם במקומות בהם אנו מדמים אור יום תמיד יהיה מה שיטיל עלינו צל.
השמש שלי לא חזקה מספיק בכדי להקטין את צלך. צל כבירים הטלת עלי ואין מפלט מהקור גם לא בחם שבלבבות.
טבעו של רעל להתפשט ועכשיו מעבר לריח גופך אני מבחינה בנחישותו. כחולה סופני אני נפרדת ממך, מפללת לנס אך משלימה עם הגזרה. למענך אם לא למעננו.
בדאגה שמעבר לאנוכיות לא אוכל לרפא את השבר שאתה נושא וכל אנשי המלך לא יוכלו לחבר אותך יחדיו.
ואם בבשר מבשרך אינך שמח, כיצד תוכל בעצמך? לא לאהבתי אתה זקוק כי אם לאהבתך שלך. כיצד יוכל אדם להעניק את מה שאין לו?
חישבתי בלבי לגרות אותך החוצה מענן השכחה האופף אותך, אך אין אבוקתי משגת.
גם לא המגדלור בגיברלטר יוכל לחדור את האפלה הזו, הסמיכה מכל לילה.
התחלתי תוך כוונה לחשוף את נשמתי וסיימתי בלית ברירה ותוך יגון עמוק.
אף גופי שלי לא הצליח להסיח דעתך, בפנותי למוצא האחרון הוא היצר הטבוע בכל החי.
אך אתה דומם כמת, אף אם הינך מהלך בינינו. נפלת חלל לעצמך עוד בעודך בחיים.
עת יצלצלו אזניך בשאון פעמוני העוררות, אלו היהדהדו בך כשתתעורר מחלום הבלהה שכלא אותך נסה להתאהב בעצמך.
נסה להנות מעצם היותך אתה.
בעל עין חדה תבחין כי התמונה ברורה יותר, כאילו הורם מסנן עכור הדוחה את האמת מלהופיע.
כמו הוסרה המחיצה וכעת אתה יכול לנשום. לכשתחיה תדע גם אתה מה עושות האיילות בלילות.
