ושוב, כמו פעם, שני אנשים יושבים זה לצד זו, השיחה גועשת.. מגיעה למחוזות מעבר למקובל..
אין בי נטייה ליומרנות, אומר מראש כי זוהי לא יותר מהבעה מפורשת של מוח רצוץ.
היה לי קשה שלא להשבות בכוחו של חיוך כן, של עיניים פקוחות ללא מעטה.
ברור לי שאני עונדת כתרים ללא סיבה, אבל אחרי שלושה חודשי יובש, מותר לי.
ראיתי אותו לוגם ודמיינתו את הנשימה שלו כשהוא מתרגש
דמיינתי את הבעת פניו כשאני נוגעת בו. מותר לבחורה לחלום לא?
עד כמה שיהיה זה חלום חסר סיכוי, הרגשתי טוב. לראשונה מזה זמן רב, רב מדי, גיליתי עניין בבן המין השני ולא הפריע לי. הרגשתי טוב עם עצמי.
שיחחרתי רוחות עבר, העתק של העתק של עצמי, מלהפריע. עד כמה אני רוצה בזה? עד כמה אני רוצה בך? זמן יגיד. ולמעשה, רק הזמן יהיה העד
עם כמה שבוער בי החשק לסחוף אותך, להפיל אותך מאחיזתך בקרקע ולגרום לך לעקוב אחרי בעינים עצומות, ישנה המחשבה השניה, זו שמציקה ומתעקשת, שהפעם אני צריכה לנהוג בחכמה.
כי אם לא הייתי חכמה... אם לי הייתי חכמה, אזי הגורל היה מצוא דרכו ללעוג לי.
היה מוצא דרכו להביע את מורת רוחו הנחרצת כנגד דרכו של האדם.
מותר אחרי שעה יחד לנסות ולטעום קצהו של צוואר? הרי שנינו כבר לא ילדים.
שנינו מודעים לאמיתות הקשות של עולם המציאות.
אני רוצה לשבת עליך, להכניס אותך בין ירכי ולראות איך הפנים שלך מאבדות כיוון.
מסתבר שאני טובה במה שאני עושה, ואולי כדאי שאני אנצל את העובדה הזו.
תנו לי בחור ערום ואני כבר אדע מה לעשות איתו.
לא משנה הצורה, הגודל, הצבע, הריח, הכוח או כל דבר אחר.
כולם שווים בעיני האל, או בגרסה שלי, הכל בר מגע.
כחסידה אדוקה של הקשר האנושי אני חייבת להודות שיש בכל ניצוץ כזה מן הריגוש.
מי יכחיש שלכל היכרות חדשה היה שיא האדרנלין שלה? החכמה היא לגרום לו להמשיך ולזרום.
יש לי שיטות מצוינות להזרמת הממריץ הזה.
בוא נתחיל מלפתוח כפתור במכנסיים. לאט לאט, אין לחץ. שתרגיש את האצבעות שלי עובדות את דרכן פנימה.
נמשיך בטיפוס עיקש במעלה החולצה שלך... לחפש את המחוזות המוכרים לי משכבר.
למרות ההיכרות העמוקה עם האנטומיה הגברית כל אחד הוא כמו עולם בפני עצמו.
כל אחד כפלנטה חדשה הדורשת למידה .
אתה נראה לי כמו מישהו ששווה להשקיע בו מזמני. שיהיה שווה לתת לו ממרצי וכנראה שמהליבידו שלי.
לא ידעתי עד כמה סקס נחוץ לי עד שהוא כבר לא היה בנמצא.
ואגב נמצא, ראיתי את הסרברוס שלי בשנית. הוא כבר לא משך אותי כאותו כלב אדיר, אפילו לא כגור.
מוזר איך שוב, כמה מפתיע, הזמן מהווה גורם מכריע בקביעת ראייתנו את העולם.
יכולתי להניח בצד את כל האנרגיה שחילץ ממני אותו שד, אותה אנרגיה שלפנים הריצה אותי בנתיבי הכעס ובמשעולי החימה. הגיע הזמן לעבור לדלק אחר.
אני רוצה אותך במיטה. זו השורה התחתונה. אני רוצה ללקק את החלק הנעים שבין היד לצוואר שלך. אני רוצה לדעת איך נראות הצלעות שלך בזמן מאמץ. כשאתה מתאמץ בגללי כמובן.
בדרכו שלו, אני מניחה שהיו לו מחשבות דומות.
אני בספק אם מפורטות ומאוירות כשלי.
תן לי לטעום אותך, תן לי להכניס אותך להיכלי התענוגות שהם אני. רבים, רבים מדי, כבר ביקרו בהם.
חלקם כנראה לא מתגעגעים לחוויה אבל חלקם, אוהו חלקם, לא ישכחו אותה לעולם.
גסה וולגרית ככל שאהיה, מותר לי. מאמינה גדולה במידת הענווה, באמת אין מכוער מאדם המנופף ביכולותיו, אבל אין כמו פלירט מחושב בקפידה כדי להביא אותי לידי שמחה.
עכשיו רק הזמן יגיד אם באמת תמצא דרכך למיטתי, אל ראשי, לבי, אולי אפילו בין רגליי, או שמא יהא זה נסיון סרק.
לא תהיה הראשון, בטח לא האחרון, אבל אני בטוחה שמשום מה אתה תתן מאבק ראוי.
כמאמר פתגם סיני עתיק, נחיה ונראה.
