שדות הציד

Crazy little thing

nospam@example.com (ArchenA) — Tue, 17 Apr 2012 00:00:00 +0000

השמלה גרדה לי מההתחלה. לבשתי תחתונים לא מתאימים וזה הציק לי בירכיים.
אולי הלכתי מצחיק, אולי כל הזמן משכתי בשוליים הרחבים של הבד.
שתיתי ורקדתי וחייכתי ואכלתי ולחצתי ידיים וחייכתי עוד קצת והיה רעש ואנשים וילדים וכוסות עם קשית וכוסות בלי.
ישבנו לשולחן העגול, כולם יפים ומחייכים, המפה חלקה והקנקנים מתרוקנים מהר.
מתנהלות שש שיחות במקביל, חלקן בשפות אחרות ככל שאני מצליחה לעקוב, בזמן שאני נהנית מהמשקה ומהבשר האדום.
כמה שאני אוהבת בשר אדום, חם ורך ובדיוק בטעם הזה של ברזל, המנה משביעה אותי ואני ממשיכה להרים עוד כוסית עם כולם.
אני חשה בנוח, משוחררת ומקסימה מפזרת בדיחות ומשווה מאכלים. אני נשענת לשמוע בהיסח הדעת ומלכלת את השמלה היפה שלי כי נכנס לי החזה לצלחת. לא תכננתי אבל זה קורה, כמו טריק שאני עושה על עצמי בשביל העקיצה. מייד אני מקבלת מפית ובלי לבדוק מאין צצה אני לוקחת בהכרת תודה ומנקה את עצמי מהר.
במבוכה אני מסתכלת הצידה ואתה מחייך אלי מרים כוס ולוגם. בשמחה אני מרימה גם את כוסי ושותה מסתכלת עליך. אתה מציע לי לבוא לרקוד ואני הולכת , מסווה חיוך כי הבנתי בדיוק מה קורה כאן.
אנחנו מסתחררים מהר מדי סתם כי זה משעשע אותך, אתה מנסה להוביל אותי ומתקשה כי אני זזה לבד.
מעולם לא השקעתי בריקודים סלוניים וזה בהחלט ניכר בתוצאה שאתה מצליח להפיק ממני.
הנעליים מתחילות להציק לי ואני מציעה שנצא לעשן. שמח להפסקה אתה מלווה אותי ברצון, מקפיד לפתוח בשבילי דלתות מגיש לי מצת בדיוק ברגע הנכון, מציע לי כסא.
מפלרטטים בפומבי כאילו לא היו לפנינו פלרטוטים בעולם.
בחזרה ישבת צמוד לאיי, יכולתי להריח את הבושם שלך נידף מהצווארון במהלך כל הנסיעה. זה קצת פעל עליי, כמו מאלחש, מטמטם אותי. אפילו לא שמתי לב לאן אמרת לנהג לסוע וכשאמרת לי לצאת מצאתי את עצמי בכניסה לרחוב הקטן שלי.
קלטתי ששילמת על הנסיעה הנה ופשוט לקחת אותי הביתה.
קצת קר לי ואני מושכת בשרוולים בנסיון להתחמם במקום, רוקעת ברגליים ומחכה שמשהו יקרה.
אתה מניח יד על הלחי שלי ומחייך. מודה לי על הערב ומספר כמה נהנית. אני רק מחייכת ומסניפה את הריח הזה שנודף ממך.. אני רק אומרת כן ולוקחת אותך ביד, מקישה את הקוד בדלת ולוקחת אותך אליי.
אני מושיבה אותך בסלון הרחב ומציעה לך לשתות, מכינה ברגע קנקן תה ובאה לשבת איתך.
עוד לא הורדתי עגילים אפילו ואנחנו יושבים בשקט ולוגמים כמו שני אורחים לא קרואים.
אני מניחה את הכוס שלי ומחייכת. בלהט הרגע אני רוכנת קדימה ומנשקת אותך ישר על השפתיים. אתה מסתכל עליי בחזרה ולא עושה דבר.
אני פותחת לך את המכנסיים ומושכת אותם מהר, האבזם הגדול שורט אותך בירך ואתה מקלל בשקט.
אני מלקקת את השריטה ומנשקת אותך דרך התחתונים. הריח מעביר אותי על דעתי.
אני מושכת את השמלה למעלה ומתיישבת עלייך בברכיים פשוקות. מתנקשים ומתלטפים, אתה נאנח חלש כל פעם שאני מתחככת בך מתחת לשמלה, הריח שלי כבר בהחלט מורגש ואני קצת נבוכה. אתה שולח יד לשמלה שלי ותופס אותי באצבעות פרושות, לוחץ אותן לתוך השקע בין הרגליים שלי כבר חם ולח עם או בלי הבד.
מנשק ונושך אתה נח על השדיים שלי ועוצם עיניים כשאתה ממשש עם היד בדיוק כמה ואיפה אני אשה.
אתה מרים אותי ומפשיט את שנינו מתחת למתניים, זורק את התחתונים של שנינו לכל הרוחות.
מחזיק אותי בכח במתניים ובשתי ידיים אתה מכוון אותי לשבת, להתמקם מול הזקפה שלך.
אני מחזיקה את הפנים שלך מולי ומסתכלת לך בעיניים כדי לראות את האישונים שלך זזים, מתרחבים כשאתה לאט חודר אלי.
אנחנו נעולים עין בעין, מתנשקים מעט וזזים מהר, נושמים עמוק ומחניקים אנחות וזעקות שבר.
אתה עוזב לי מותן אחת, ותופס באותו הכח את השד הימני שלי, תורך לראות את המבט בעיניי משתנה כשגל חם ורועד עובר עליי.
אתה מנשק אותי ומקרב אותי אליך, עור לעור ולשון ללשון, אתה גומר וונושך לי את השפה. מעביר עליי ידיים, מזיז לי את הישבן, מחבק לי את השדיים. כאילו לא שבעת רק קיבלת את הטעימה הראשונה הקטנה הזו. הטיזר שלפני התענוג האמיתי לפני הסביאה. אתה מושך ונושך, משחרר ומקלל, מחייך ומתנצל ומחייך. כל הזמן מחייך. אתה יודע.
אל תדאג אני כאן. יהיו מליון ואחת הזדמנויות נוספות. אתה עוד לא התחלת לחוש אותי. יש לך את כל הזמן בעולם לגלות.

המקל והגזר

nospam@example.com (ArchenA) — Tue, 06 Mar 2012 06:12:04 +0000

לכל הכיתות אותו הריח, של חומרי ניקוי ואבק. גיר ויזע.
החדרים מהדהדים בשיחות אינסוף ובתנועה בכיסאות.
לאור הניאון הבהיר הכל שטוח, הלוח בוהק בחזרה ומתריס בלובנו בעיניים. בכזה חדר מכורבלת בצעיף על הכסא הרחב אני הוזה. מדמיינת לי עולמות מקבילים, אירועים שלא בעיתם ועיתות שלא אירעו עולים פורחים ונמוגים בהינף מחוג שעון. בכל אחד מהתרחישים המתגלגלים יש אינסוף סיבות ותוצאות וראשי סחרחר מלהכיל את הפונקציה הקורסת הבלתי נלאית הזו.
באפשרויות שונות דברים שונים קורים ולכולם אותו מלווה עדין ובלתי מורגש של ריח החלל. אני נשארת בחדר גם כשהרעש מתפוגג, נשארת לבד להביט החוצה מהחלון שבויה במקסמי השווא של עצמי.
ביקום אחד אתה המרצה ואני יושבת ובוהה מולך. שעתיים תמימות בלי שאוציא מילה, מניחה לקול החדגוני להיות זמזום הרקע היציב בלי להקשיב למילים עצמן.מתוך אבולוציה זו של האירועים המבט שלי נח עליך ואתה עומד מאחורי הכן, פונה אל החלל שבאמצע החדר. כשרעש הרקע לפתע פוסק אני נוכחת שהחדר ריק, אתה עומד מולי ולראשונה שותק.
אני מניחה את העט ואוספת את חפציי , נבוכה שנתפסתי בקלקלתי. ממלמלת אני קמה ללכת, אבל אתה עוצר אותי. בצעד זריז אתה חוסם אותי ומניח יש על השולחן מולי.
למה את טורחת לבוא? לא, בכנות. למה את משקיעה את המאמץ ובאה? הרי לא באמת היית כאן. אז איפה היית? אתה מתיישב מולי ומורה לי להניח את התיק.
אני מתנצלת, מסבירה שלפעמים אני גולשת לעולם שלי וגם ממלמלת משהו נבוך על השלמת לימודים והבנה כללית של הנושא. קולי גווע כי אני מבינה שלא באמת אכפת לך, אתה מחייך וצוחק לי.
בפיתול זריז כהרף עין אני צמודה אליך, זרוע נועלת סביב צווארי ושפתיך לוחשות קרוב קרוב לעור.
את תלמדי אצלי כך או אחרת.
אתה דוחף אותי לישיבה על הרצפה הקרה ומתנשא מעליי, ניצב זקוף ובטוח, שתי ידיך על פניי, מכוונות אותי קדימה. שפתיי מתחככות בבד המכנסיים החלק ואני עוצמת עיניים כשריח האבק נמהל בריח הכביסה העדין ובתחושה שאתה מאחורי הבד.
סטירה לרוחב הלחי פוקחת את עיניי ואתה שוב צוחק. פשוט בלתי אפשרי כמה שאת קלה, אני כבר אדאג לך.
עכשיו יש לך הזדמנות להקשיב ולהקשיב טוב.
אתה קובר את פניי בד, מאפשר לי לחוש אותך מתקשה לנשימתי החמה. בקול מדוד אתה מדקלם את עיקרי השעור וחוזר בעקביות אחר כל נקודה שהועלתה בכל עניין, ידך קשה וחמורה בתובענותה. אני מנסה לקלוט את הנאמר, מתאמצת לנשום דרך שכבת הבד החם ולח. כל מה שאני מצליחה להפנים הוא החום הקורא לי ואני שולחת לשון רטובה החוצה. סטירה נוספת משיבה אותה פנימה ואתה שוב צוחק, חכי רגע תיכף סיימנו.
אתה מסביר לי עוד נקודה אחרונה, מנסה להעביר לי בכללותו את הרעיון המסכם וכדי שאקדיש את תשומת הלב הראויה אתה דוחף אצבע אל פי, מרתק את לשוני למקומה.
אני מצפה ממך להשתתפות למופת להבא, אני לא מספק בדרך כלל כאלו שעורים פרטיים לכל דורש. או דורשת.

Metalhead

nospam@example.com (ArchenA) — Sun, 04 Mar 2012 23:57:53 +0000

הנה סיפור על מתכת. נוצצת, צוננת וכחולה ממתינה באפילה לתורה.
דוממה היא לעת לילה, נחה קלילות על הטבעות שמחזיקות אותה במקומה ומונעות ממנה לגלוש מטה.
חוליות חוליות עשויה המתכת, חובקות זו את זו באחידות אחיות הנושאות בנטל. מבריקות וקשיחות הפועלות בשרשרת, כל אחת בתורה מבקשת שלא להשבר. המתכת אילמת ואטומה, משקפת את כל הסובב אותה ואין לה פנים משלה, רק המשטח החלק המבריק.
המתכת אינה אומרת דבר, רק מדנדנת לה בעדנה משומנת כשמחוברים אליה החפתים, כשהיא משוחררת מטה, לתפוס את צווארי.
קר לי מגעה של המתכת ואני נצרבת בכל נשיקה שהיא מעניקה ללחיי. לחיי הצורבות באודם, מעשה שתי וערב שני וארגמן.
אני נתמכת בה, בסייעת הקפואה הזו, להחזיק את משקל ראשי המתנודד כשאני מרשה לעצמי לעצור לרגע ולנשום עמוק.
היא אויבתי המושבעת זו המתכת, מונעת ממני לזוז, להגיע, להגיב. נוטלת ממני כל חופש ובאותה משיכה מאפשרת לי להרגע ולהשען עליה.
מוכר לי היטב מגעה האדיש כשאני ממוללת כל לולאה מוצקה בהיסח הדעת, מגען היציב באצבעותיי מבטיח לי שאני עוד כאן, שידיי המורמות עדיין מחוברות אליי ואני יכולה להזיז אותן. לחוש.
היא חברתי הטובה זו המתכת, מעניקה לי כח כשאני נמשכת אל ברכיי כדי לבלוע. היא מחזיקה בי כשגופי מושלך מצד לצד, כמו מטוטלת בין העונג והכאב כשבכל קצה מחכה לי אחד משניהם. כל חלק בי שולח הד דופק מקביל אל העונג מול עיניי והכאב מאחורי גבי.
היא תקוותי היחידה זו המתכת, אני שמה בה מבטחי שתהיה שם לחזק אותי כשאני מורמת שנית אל האוויר.
היא אינה מרגישה כמוני בחדותו של העץ, ברכותו המסוכנת של עור. היא אינה מושפעת כמותי מתחושתו של הדם שזורם אל בין רגליי וכל הכח מתמוסס ממני, המתכת נשארת באיתנה כשאני רועדת ממאמץ להתייצב במקומי.
היא שפחתך הנאמנה זו המתכת, נכפפת לכל רצונך וכל העולה ברוחך מתגשם בה. אתה משתמש בה להנאתך והוגה עוד ועוד דרכים לנצל את כניעותה. ידך הימנית הקרה כך נדמה, אמתך המתכת.
אתה שואב סיפוקך ממנה על אף פשטותה האחידה ושמח לראות בסימנים שהיא מותירה אחריה בכל פעם שהיא מבצעת את זממך.
כשהיא מרשה לך לשחק בה ולהשתמש בחוסנה כדי לגרום חולשה לאחרת, להפוך את כוחה לתחושה עדינה על הגוף.
המתכת משרתת את כל אדוניה והיא אינה מבחינה בהם כלל.
מרוחקת וכהה המתכת, רובצת שנית במנוחה כאילו לא היה ולו להרף עין מפגש בינם.

משחקים באש

nospam@example.com (ArchenA) — Sun, 04 Mar 2012 04:55:21 +0000

על הספה המוכרת הוא נשכב ומרים רגליו, נזהר שלא ללכלך חלילה את הריפוד. הוא מתרווח כך כמה רגעים ומצפה שיתחילו.
מה שלומך היום? איך אתה מרגיש? השאלות מתניעות את השיחה והוא עונה בקול מדוד, חושב על תשובותיו ולפעמים אף עוצר ומתקן את עצמו. מעולם לא מצא חן בעיניו הרעיון לבוא הנה.
הוא חושב שעדיף לכולם אם יתעסקו בעצמם ויעזבו אותו לנפשו אבל אין לו הרבה ברירות.
השיחה גולשת לשאלות יותר נוקבות, מתי היתה הפעם האחרונה שנפגשת עם בחורה? איך היתה הפגישה? מה חשבת? איך הרגשת?
הוא מתחמק מלתת תשובות ישירות מדי, משתדל לשמור על פרטיות גם במצב זה של חשיפה מוחלטת.
היה נחמד, הוא אומר, הלכנו יחד לאכול בעיר ואחר כך טיילנו ברגל לארוך הנהר. הוא מחיה בעיני רוחו את צחוקה, את שיערה הקצר מתבדר ברוח והיא כל הזמן אוספת אותו אל מאחורי אוזנה.
ומה עשיתם אחר כך? על מה שוחחתם? השאלות מחזירות אותו לאותו הערב. היא התעקשה שילכו לנהר, היא אמרה שזה המקום הכי יפה בעיניה. נדמה היה לו שהיא כמותו, מבכרת את השקט של הטיילת השוממה על פני ההמון הרועש של מרכז העיר.
הם שוחחו על חייהם, עיסוקיהם, דברים של מה בכך בלי עומק ממשי. היא מעדה על אחת האבנים והוא שלח יד לייצב אותה. היא הסמיקה אבל לא סילקה את ידו ממנה.
הם המשיכו כך שעה קלה, לעתים שותקים, לעתים צוחקים. אחרי שכבר התרחקו מרחק ניכר היא עצרה והצביעה על ספסל עץ ישן על גדת הנהר.
בעודם יושבים שם, שותקים שניהם ומביטים בנהר הוא התרגש. הוא דמיין אותה עירומה, את צחוקה הזה כשהיא מתכרבלת לידו במיטתו. הוא זכר את חום גופה כשנצמדה אליו, מניחה ראשה על כתפו.
הכל בסדר? לרגע הוא התבלבל, החזיון הצלול ניתק אותו מהשיחה והשאלה נשמעה לו כמגיעה מהחלל החיצון אל תוך הכרתו.
כן כן, סליחה אני קצת שקעתי באיזו מחשבה, הוא אומר. מנסה לשוב אל הכאן ועכשיו. לאן בדיוק נעלמת? על מה חשבת?
הוא מהסס, לא יודע אם להשיב. חוזר במחשבותיו אל הלילה שבילה איתה. נשיקותיה החפוזות, הרגע בו הבין שהיא רוצה אותו והתבייש בעצמו כי רצה אותה בחזרה. הוא חשב שוב על המגע החם של שפתיה על צווארו, על ידיה שממששות אותו בעודם שכובים על גדת הנהר.
הוא חשב על כמה חזק תפסה אותו כשסגר את ידיו על מותניה ודחף. הוא חשב על רגליה הלבנות שחבקו אותו ועל ידיה הקטנות מלטפות אותו, מחזיקות בשיערו.
הוא החיה בעיני רוחו שוב את הלילה. כל נשיקה, כל נקודת חיכוך. את נשימותיה הכבדות כששלחה את ידו להסיר את תחתוניה. את מבטה המבוהל כשהוא ליטף באצבעותיו את ערוותה, מנסה להרגיע אותה עד שהבהלה התחלפה בעונג.
איך אתה חושב שהיא הרגישה? אתה חושב שהיא נהנתה כמוך?
הוא לא יודע כיצד להשיב. השאלה הזו זרה לו, הרי איך הוא יכול לדעת מה היא חשבה? איך הוא יכול לדעת אם נהנתה מחברתו או לא? הוא רק יודע כיצד חיוכה נמוג לצעקה כשחדר אליה. הוא יודע כיצד ריחה החם והכבד משך אותו ללקק אותה.
אני לא יודע, הוא עונה. אני חושב שהיא נהנתה , הרי הלכנו יחד לא מעט זמן. חזרתי הביתה כמעט באור ראשון. היא לא נתנה לי את אחד החיוכים המאולצים של קודמותיה, היא לא חיפשה בעיניה את הדלת כל הזמן שאכלנו יחד, היא לא קמה ללכת תוך שעה קלה כמו חלק מהן. היא לא אמרה לו שהיא מצטערת אבל מחכה לה כלב חולה בבית או בוקר מוקדם או כל אחד משלל התירוצים שהוא שמע כבר מקודמותיה. אני חושב שהיא נהנתה הוא אומר לבסוף. אולי לא כמוני אבל אני חושב שהיא הרגישה טוב.
אתה חושב שתפגשו שוב? אתה רוצה לפגוש אותה שוב?
השאלה מצחיקה אותו. איך אני יכול לדעת? זה לא תלוי בי, אני לא יכול להכריח אותה ואני בכלל לא יודע איך לשאול.
אולי תיצור איתה קשר? תנסה. אין לך מה להפסיד ונשמע שהיה לך ערב נחמד וחבל ככה לוותר.
הוא חושב על העניין רגע, מנסה לגבש תשובה שתספק אותם אבל כל מה שעולה למול עיניו הוא חיוכה ועיניה הצוחקות. הוא הביט בהן שעה ארוכה לאחר שסיימו. גופתה המתקררת לצידו והנהר שזורם בעצלתיים מולם.
אני חושב שמספיק לי להיום הוא אומר, מתיישב על הספה ומתמתח. אני מבטיח לנסות שוב, אולי עם בחורה אחרת בסדר?
הוא קם ומתרחק לעבר הדלת, אנחנו נתראה שוב שבוע הבא? באותה שעה?
הוא יוצא והדלת נסגרת אחריו.

An island in the sun

nospam@example.com (ArchenA) — Sun, 04 Mar 2012 04:49:52 +0000

השמש הכתה בכל הכח בחול הבהיר. מבעד לשמשה העולם נראה לבן ומסנוור, החול הבהיר המתוחם במים בהירים, מנצנצים בכחול מנוקד יהלומיהן של קרני השמש.
מבעד לזכוכית העולם שקט, רגוע, מושהה באור השמש העז כאילו הזמן זז לאט יותר והנוף לא משתנה, האוויר לא נע ואין דבר שלא לוהט עד רתיחה תחת השמים.
החום הכבד שכנע אותה שלא לצאת היום אז היא מתחפרת בקרירות החדר הממוזג, קוראת ספר או סתם מסתכלת החוצה. היא יודעת להעביר ימים רבים של בטלה. היא תוהה כמה תחכה עוד, או מה יאכלו לארוחת הערב, או אם שוב יקחו אותה אל דוכן האוכל שבמזח איפה שהטבח זורק לתוך הסיר המפויח שלל פירות ים טריים והמחשבה הזו מעבירה בה רעד של רעב.
היא נכנסת למקלחת, משקיעה זמן רב בהברשת שיערה הארוך תחת המים, מנקה ביסודיות כל חלק בה שיהיה חלק וריחני.
היא ממשיכה להרהר בתכניות לערב היורד כשהיא מתמסרת לטקסי הטיפוח הרגילים שלה, צפורניים, פנים, שיער הגוף, מבצעת כל פעולה בתשומת לב קפדנית וכל עתותיה בידה.
כשהשמש נוגעת במים הנוצצים היא קמה ממקומה על השטיח ונגשת בזהירות לפתוח את האריזה שחכתה לה על השולחן ליד הדלת.
בחשש כבד היא מושכת בסרט הקשור סביב האריזה ומתפללת בשקט שזה לא יהיה כמו הפעם הקודמת. היא לא רוצה לחשוב על הפעם הקודמת.
באצבעות מהססות היא מגששת בתוך הנייר הרך עד שהיא נתקלת במגע של אריג. היא מושכת את הבד החוצה ומוצאת שמלה יפה בצבע האלמוג שמן הסתם נקנתה באיזור, הבד כמעט שקוף ונתפר לבגד פשוט, קליל ומושלם לערב חם על חוף הים בעונה זו של השנה.
במעט מורת רוח היא מבחינה שתצטרך לתקן את האיפור אם הם רוצים שתלבש את זה היום, הצבעים שהשתמשה בהם לא מתאימים לשמלה והיא יודעת כמה חשובה להם ההתאמה. ההרמוניה.
שתהיה כאחד עם סביבתה ועם בגדיה, שתתבלט בקהל רב אך גם שתוכל לעטות על עצמה כל דמות, כל מלבוש כאילו היו עורה שלה.
בשעה היעודה מגיע השומר הרגיל, נוקש על הדלת בנימוס ומחכה שתצא להתלוות אליו אחר כך הם צועדים בדממה. היא יודעת לשמור את עצמה לעצמה.
היא יחפה וצועדת על החול החם, שמלתה האדומה מתנופפת עם הרוח הקלה ומשווה לה מראה של בת איים, כמו סירנה מבנותיו של טריטון שלבשה אלמוג בביקורה על האדמה היבשה שלחוף הים.
כעבור דקות הם מגיעים אל סוכה יפה, חופה המסוככת על שולחן הערוך לסעודה מפוארת לכחצי תריסר סועדים.
היא ניגשת למקומה הקבוע ומחכה, בעיניים כלות היא בוחנת את הכלים המסודרים והמזון הטרי שנערם במרכז השולחן, מתאווה לחטוף פיסה ולבלוע מהר. הם לא ידעו שזה חסר בכלל. היא יכולה להיות כל כך מהירה. אף אחד לא ידע.
אבל היא לא מושיטה ידה ולא נוגעת בדבר על אף התאווה, על אף שלא אכלה דבר כבר יומיים. האם באמת עברו יומיים? היא לא יודעת. כבר לא משנה לה מתי היא. היא יודעת שאין לכך משמעות.
כשמגיעים האורחים הראשונים היא שמחה, היא זכרה אותם. הם היו אדיבים אליה, מרשים לה לאכול כאוות נפשה.
אחד אפילו נתן לה פעם לשתות יין מכוסו בעוד השאר צוחקים לו, מנידים ראשם למשובותיו כאילו לימד כלב ללכת על רגליו האחוריות.
האורחים מתיישבים איש איש במקומו, היא שומעת קולות צחוק ושיחה, צליל כוסות משיקות ובדיחות שנזרקות לחלל האוויר כדי לחמם את האווירה. היא לא מבינה על מה הם משוחחים, מעולם לא הבינה את שפתם אבחל זה לא משנה לה.
היא יודעת מה מצופה ממנה והיא יודעת מה הם רוצים. אין צורך בהרבה מילים כדי להכניס אחד מהם לפיה או כדי להתלוות לאחר לטיול על החוף. היא כבר לא זכרה מציאות אחרת.
כלל שהתקדמה הארוחה היא מצאה את עצמה משועממת. אחד האורחים מלטף את ישבנה דרך השמלה אבל היא לא שמה לבה אליו, מסתכלת על הרקיע הרחב הפרוש סביבם, בוחנת את הכוכבים המתגלים אט אט ומנצנצים כנגד המים כמו עונים לצבע הים.
האורח שהיא יושבת עליו לפתע תופס את שדה והיא מופתעת. היא אומר לה משהו בשפתם המשונה ומנסה להסיר ממנה את השמלה ללא הצלחה יתרה. הוא כבר כל כך שיכור מיין ומהתרגשות שאצבעותיו מסתבכות זו בזו.
היא פותחת את הקשר בעורפה ומניחה לאריג הדק ליפול ממנה, חושף את חזה ובטנה לכל. היא עדיין יושבת על האורח, נשענת עליו בעוד הוא ממשש ומועך את שדיה בהתלהבות. הוא אומר משהו קצר לשאר האורחים והם פורצים בצחוק.
היא שונאת את מנהגם הזה, תמיד מרגישה שהיא מושא ללעג שלעולם לא יובן לה. אבל היא לא משה ממקומה. היא יודעת להיות אדישה.
האורח עליו היא יושבת מנער אותה ממנו וקם ללכת. כמוהו עושים עוד כמה, משוחחים ביניהם והולכים על החוף הרחק מהסוכה, נעלמים בחושך.
היא עוברת לאורח אחר שעודנו יושב לשולחן, נהנה מהחברה העליזה ומהיין. הוא מקבל אותה בזרועות פתוחות ומשקה אותה מיינו. הוארחים הנותרים מחליפים ביניהם מבטים זועפים, לראשונה היא מבחינה שאינם מרוצים מנוכחותה והיא מופתעת.
הרי היא יודעת שאחד מהם אוהב במיוחד כשהיא יושבת עליו, הוא אוהב לתחוב את אצבעותיו השמנות אליה ולנשוך את פטמותיה. אחר היא מכירה מעט, הוא החדש מביניהם אבל היא יודעת שהוא מעדיף להשתמש בפיה לענג אותו כשהיא מתחת לשולחן, נסתרת מעין.
האורחים גוערים בגבר והוא מקים אותה מחיקו ומושיב אותה על אחד הכסאות. ניתן לה מזלג והיא מתחילה מיד לערום מולה אוכל מכל הבא ליד. היא יודעת מה היא המתנה מייאשת לארוחה הבאה.
היא תוחבת מהר נגיסה ועוד נגיסה, דעתה מוסחת משאר הסועדים אז רק לאחר ששבעה היא שמה לב שנשארו רק שניהם. היא והאורח שנתן לה לאכול.
הוא פונה אליה בשפתה ומסביר לה מי הוא. התדהמה מותירה אותה פעורת פה, מעולם לפני כן לא שמעה מי מהם, גם לא מאלו שכבר אינם באים יותר, מדבר בשפתה שלה לא כל שכן פונה אליה.
הוא מסביר לה שעכשיו החורף מגיע ולא יהיו יותר סעודות. היא תיאלץ לעזוב את האי וזו מסורת שמי מבין האורחים בוחר לארח אותה אצלו למשך העונה הקרה.
בקול נמוך הוא מסביר לה שהפעם הוא בחר בה אבל הם לא קמים מהשולחן.
היא לא אומרת מילה, מנסה לעכל את הבשורה, לפענח כיצד זה שהזר מדבר אליה ללא בושה. היא ראתה פעם אורח סוטר לאחד המגישים על שהעז לחייך אליה.
האורח לוקח את ידה בידו וברוך אומר לה שנית שהוא זה שבחר לקחת אותה אליו ושהם עוזבים יחדיו מחר בבוקר, הלילה היא תשן איתו ולמחרת יקח אותה מכאן.
לאן היא לא יודעת, אבל זה לא משנה. היא אינה יכולה להחליט כך או אחרת. היא יודעת שאינה אחת מהם.

Here to stay

nospam@example.com (ArchenA) — Thu, 01 Mar 2012 15:23:00 +0000

על המדרגה הראשונה הוא יושב ומחכה. כמו כלב שאיבד את בעליו, ממתין באמונה עיוורת שישובו.
מי יודע כמה זמן הוא כבר שם, ממתין על הצעד הראשון בדרכו אליה.
קר לי, אני הולכת מהר כדי להתחמם וסופרת צעדים עד הבית.
מדמיינת כוס תה ולאחריה מקלחת חמה.
רואה את הבניין מגיח מעבר לפינה, כבר יודעת כמה זמן יקח לי לעלות הביתה, לפתוח את הדלת, להתפשט ולהכנס למקלחת.
להפתעתי יש אור בחדר המדרגות והוא יושב שם.
שלום הוא פולט מהר, נשאר לשבת. הייתי חייב לראות אותך, לא יכולתי לחכות ולא ענית לטלפון.יש דברים שאני צריך לומר.
טוב, בוא תעלה, שלפחות לא נעמוד כאן בקור.
הוא תפס אותי מיד אחרי הדלת. מצמיד את הכתפיים שלי לקיר ונלחץ אלי בנשיקה תובענית, כמו מישהו שחיכה לזה הרבה זמן בחדר מדרגות חשוך.
לחובתי ייאמר שלא התאמצתי במיוחד לעצור בעדו. חיכיתי לזה באותה מידה.
הלוואי שהחדר שלי במצב אנושי לארח חלפה לי מחשבה. הלוואי שלא יצליח לשים לב אם לא.. הכל רץ לי בראש כשאני עדיין עסוקה בדו-קרב לשונות אימתני.
הוא מצטמרר כשהידיים הקרות שלי חופרות לו מתחת לחולצה. שכחתי כמה חלק העור הזה, שכחתי כמה הוא נעים.
אולי העדפתי לשכוח. זה עשה את הפרידה קלה הרבה יותר. כשלא התגעגעתי לידיים שלו. כשלא חסרה לי ההרגשה של פטמות נזקפות כשהוא תופס אותן.
עכשיו אין לי ברירה. הוא כאן והוא מנשק אותי.
חייבת להודות שזה נעים, מעבר לתחושת הנצחון, הוא תמיד ידע לנשק טוב. שניה שניה אוזל לו אורך הרוח שלי מול הגוף שנצמד אלי.
בהליכה אחורנית אני מובילה אותו למיטה שלי. הפה שלו צמוד לשלי והוא לא רואה לאן זה מתקדם אם כי לא נראה לי שיש הרבה אפשרויות כרגע.
אני מתנתקת ממנו באמצע החדר החשוך. אין אור גם לא מבחוץ בערב החורפי הזה והחושך מתאים לי. מורידה את המעיל, המגפיים בבת אחת בפינת החדר, אחריהן החולצה והחצאית.
הוא בשלו, בעמידתו האיתנה והשקטה בוחן את גופי בחושך. הוא מלטף לי כתף אחת, דוחף אותי לישיבה על המיטה.
שנינו לא מוציאים מילה, השקט שאופף את הסיטואציה מרשה לנו להיות בלי לומר. הוא מפשק לי את שתי הרגליים, מלטף אותך לכל האורך, כל ירך בתורה.
מעביר יד על התחתונים שלי, מתכופף כדי להסיר אותם ממני. אני עדיין יושבת, שתי רגליי פתוחות, ואין בי אומץ לזוז.
הוא יורד על ברכיו, הפנים שלו מול שלי, בגלל החושך אני לא רואה דבר. אין לי מושג מה הבעת פניו. האם הוא שמח, נרגש, אולי בכלל מרוכז, כמו לפני משימה חשובה.
הידיים שלו עוברות עלי, כמו עיוור שמנסה ללמוד את צורתי. הוא מלטף את ערוותי ואני מתנשפת. לא זכורה לי כזו אינטימיות בינינו גם כשהיינו יחד.
הוא רוכן לנשק את ירכיי, שוב כל אחת בתורה, בשיטתיות. מתקרב בכל נשיקה עוד קצת פנימה. הוא מחזיק את שתי כפות הידיים שלי צמודות למיטה והכתפיים שלו מחזיקות את הרגליים שלי פשוקות.
הוא רוכן לנשק אותי באמצע, מעביר שפתיים רכות על השפתיים שלי, אני מרגישה אותו מחייך. לאט אבל בטוח הוא חוקר את הטעם שלי בין הרגליים, בשקידה שלא ידעתי שהוא מסוגל לה. החום מתפשט לי בגוף לכל הכיוונים בבת אחת והרעד בעמוד השדרה לא מאפשר לי להרגע או לחשוב ולו מחשבה עקבית אחת בצלילות. אני נושמת בכבדות והוא מרים את הראש להסתכל לי בעיניים. אני שמח שחשבת עליי, יש בינינו עניינים לא סגורים. אבל לכל זמן ועת לכל-חפץ תחת השמים. עכשיו אני רק מבקש שלא תפריעי לי.
הוא מתרומם ודוחף אותי אחורה, הרחק ממנו. הוא מרים את הרגליים שלי ונועל אותן מקופלות בברכיים, אני לשבריר שניה נבוכה כי השארתי כתם על הסדין ואני רטובה כולי וגם הבל שטות זה נמוג מול הנחישות הבוערת שאני מזהה בעיניו. הוא כאן איתי כי זה הדבר היחיד שהוא רוצה לעשות. הוא מחייך ומרים אותי אליו, כורך את רגליי סביבו וחודר אלי לראשונה. לראשונה לאט. לראשונה הוא מביט ישר אליי. לראשונה הוא עוצר בעצמו, נותן לכל תנועה לעבור את מסלולה, עד שהכתפיים שלי כמעט מתנתקות מהמיטה. הוא שוקע כולו בתוכי והרצון שלו כל כך ברור וגלוי על פניו, אני שומעת את עצמי גונחת בשקט ומסתכלת כיצד הצליל הקל מלבה אותו. הוא נשען עליי, מתכופף קדימה כך שעינינו לכודות אחת מול השניה ודוחף את עצמו עמוק יותר.
דקות ארוכות אנחנו מתנשפים יחד, זזים לאט מעלה ומטה מבלי להפנות מבט. גל החום מתמקד לי בבטן ואני יודעת שזה הולך להתפוצץ. כדור העונג הגולמי הזה מתרחב לי מתחת לטבור וחם לי מתחת לעור. אני תופסת ביד אחת את עורפו, חם ולח ורך וזה העוגן היחיד שלי להשען בו בעתיד לבוא. המתח המוצק גולש אל בין רגליי וזה מרעיד אותי, אני מלאה ומתוחה סביב הזקפה שלו והמתח הזה, כמו זרם, הולך ותופח לי בין הרגליים. כשאני גומרת נפלטת לי צעקה חנוקה אחת, אני עוצמת עיניים חזק ונותנת להדף לשחרר אותי, החום מתפרק אל חלל החדר מקצות אצבעותיי. הוא מלטף את פניי, ונראה כאילו הוא מתכוון לומר משהו אבל במקום לדבר הוא נאנח ונדחף אליי חזק יותר, משתהה בקצה התנועה עמוק בתוכי ומנשק את שפתיי. הוא נושם עמוק פעם או פעמיים ומתמוטט עליי, מוציא ממני את האוויר.
אנחנו נחים כך עד שכבר קר מדי להשאר ערומים. אני מתכרבלת בסוודר העבה שלי ואנחנו יושבים על המיטה בדממה, בוחנים זה את זו בהערכה מחודשת.
אל תעשי תוכניות הוא אומר, אני מתכנן לומר לך עוד כמה דברים כאלה בהמשך.

Learn to be a master of your own mind

nospam@example.com (ArchenA) — Wed, 20 May 2009 04:09:24 +0000

שום דבר לא מפריע את תקתוק המקלדת בשעה כזו של היום.
הרעש המונוטוני של האצבעות של המקשים מכניס אותי לטראנס של עבודה, כמו מכונה משומנת מתקתקת ללא לאות.
אני כל כך שקועה בנעשה מולי שאני לא שמה לב לשעה.
דפיקה בדלת מקפיצה אותי, הזכוכית העבה מעממת את הקול לכדי מכה יחידה.
אני קמה ממקומי וניגשת לדלת. אתה עומד שם, נשען על המשקוף הרחב באגביות חיננית ונינוחות מעוררת קנאה. אני מעט מבולבלת, לא מבינה מדוע זה החלטת להגיע עד אלי. הנוכחות שלך מוציאה אותי מהאיזון.
את מוכנה לפתוח לי לפחות? אתה שואל בחיוך קטן. אני מסמיקה ומבינה שפשוט עמדתי ובהיתי בך מעבר לדלת הזכוכית.
אני מכניסה אותך למשרד ומכינה לך קפה. אתה מתיישב על אחת הכורסאות העמוקות שמולי וממתין בנחת שאסיים את שהתחלתי.
אני יודעת כמה המראה הזה של יעילות נשית מעורר אותך. החולצה המחויטת, השיער האסוף גבוה מעל העורף. אני יודעת כמה אתה רוצה לראות אותי אבל נאלץ לדמיין כי הדלפק מסתיר אותי עד הכתפיים.
אני מכבה את המחשב ואוספת את חפציי מהשולחן. בדיוק כשכבר שלפתי את התיק כדי ללכת אתה נצמד מאחורי ותופס לי את שתי הידיים חזק על השולחן. זה לא נעים לי בכלל.
היום את נשארת כאן, אתה אומר לי בקול תקיף, כזה שלא מסתובבים להתווכח איתו. היום אני לוקח לעצמי עוד חלקה מהחיים שלך.
אתה מצווה עלי להשאר ולעמוד עם הידיים על השולחן והולך להביא את התיק שלך.
בכל יום מונח שם המחשב שלך הקטן, כמה עטים, מוסף הספורט היומי אפילו, אבל היום אני רואה שחשבת עלי. הבאת איתך חבלים. ואת הרצועות שהכנתי לעצמי. לפי פקודתך והעיצוב שלך.
כבר כשאני רואה את תוכן התיק אני מלכלכת לעצמי את הגרביונים. אתה קושר את הפרקים שלי מאחורי הגב ומכופף אותי קדימה. לא נוח לי, אני במגפיים עם עקבים והתנוחה מותחת לי את שריריי הרגליים מאוד. זה מאלץ אותי להרים את הישבן מעט, הלחי שלי נמרחת על משטח הפורניר של השולחן המשרדי.
אתה לוקח פתק צהוב דביק, מסוג הפריטים הכי נייטרלים הכי יום יומיים שאני רואה וממששת כל יום, כותב עליו "שלי" ומדביק לי על הפנים.
היום חמודה את נשארת לעבוד שעות נוספות, אתה מודיע לי בקול שקט וחיוך קטן. היום אני הבוס שלך.
נגמרה התקופה בה יכולת להפריד אותי משאר חייך. עכשיו אני מתחיל בהשתלטות ואני מתחיל כאן.
אתה מפשק לי את הרגליים עם ברך אחת, מחזיק אותי צמודה לשולחן בכתפיים, לוקח זוג מספריים מהשולחן וגוזר לי חור עגול ויפה בגרביונים. בדיוק בישבן.
החצאית שלי מורמת לגב, החולצה שלי מורמת לעורף ואני מרגישה כמו נלכדתי באמצע סרט פורנו זול במיוחד. אפילו במים להפקה לא השקיעו.
השולחן עושה לי כבר פס כחול נאה במעלה הירכיים איפה שקיפלת אותי עליו לצורת ר' חדה. אני מרגישה אותך מתחכך בי מאחור, הרוכסן במכנסיים האלגנטיות שלך שורט אותי בעדינות. אתה יודע כמה העור הלבן שלי רגיש.
אני שומעת את הצליל הצורם של סרגל המתכת שלי נמשך מהשולחן. דקה אחר דקה אני מרגישה את פלחי הישבן שלי מאדימים ,
המתכת של הסרגל מקררת כל מכה ומכה שאתה מנחית לפני שהכאב מחמם.
אני כבר מצטערת שפתחתי את הדלת. מצטערת שיכולתי לראות אותך דרך הזכוכית. אני מצטערת שאני במגפיים האלה,
העקבים מכאיבים לי כבר והתנוחה שאני עומדת בה קורעת לי את הגוף.
לוקח לי רגע לחוש שאתה מלטף אותי וכבר לא מכה. העור שלי כבר כל כך נפוח שאין הבדל בהרגשה.
לא נוח לי, אני כאובה, מתוחה, נבוכה ומסמיקה בגלל הרטיבות שזולגת לי במורד הרגל.
אני מתנשפת בהפתעה כשאצבע שלך עוברת לי בין פלחי הישבן, מחליקה מטה וחוזר חלילה.
בגלל שהיית טובה ולא הפרעת לי, אני מרשה לך לבקש ממני טובה אחת. תחשבי טוב טוב מה את רוצה שהיא תהיה עכשיו... מה שתבקשי תקבלי , רכוש שלי.
נפלט לי צחקוק עצבני. מה הוא רוצה ממני? על מה אני כבר מסוגלת לחשוב במצב הזה? מנסה לתמרן בין מה שאני רוצה לבין מה שיסב לו נחת.
להפתעתי עוד מכה ניחתת. לא אמרתי שיש לך נצח לחשוב!
בבקשה, נפלט לי מבין שיניים חשוקות, בבקשה אני רוצה להחליף תנוחה! הקול שלי עולה לצעקה קטנה.
לפחות המכות הפסיקו. מנצלת את ההפוגה כדי לנשום, הפנים שלי רטובות מדמעות שלא ידעתי שהזלתי. אני אעשה כל מה שיורה לי, רק בבקשה תן לי להחליף תנוחה.
הקשרים שמחזיקים את הידיים שלי כבר אינם, כדרכך בקודש אתה יכול לנוע סביבי מבלי שארגיש, מוכן בכל רגע להפתיע או להיעלם.
אתה מרים אותי בידיך וכמו משא על הכתף לוקח אותי לחדר הישיבות, פורש אותי על השולחן. כמו נוצר בדיוק למטרותיך הפרטיות השולחן עגול וגדול, גם פרושת גפיים אני לא מגיעה לקצותיו. הוא לא קושר אותי, אבל אני לא זזה בכל מקרה. נשארת בתנוחה בה שם אותי כמו המודל של דה וינצ'י.
לא רוצה לגלות מה יקרה אם אפר בקשתך, זכרון מהפעם הקודמת בה התרגזת מעלה בי רטט של חרדה. לא, אין סיכוי שאני זזה.
לפחות איני בעמידה יותר, הנעלים לא מפריעות לי.
שכובה על הבטן ומופרדת כמו חיה דרוסה, מחכה בנשימה נעתקת לצעד הבא שלך. הישבן האדום שלי מתנוסס כמו כרית של כאב ועור. אני שומעת את הדלת ננעלת אחריך כשאתה נכנס לחדר. מדליק את הטלוויזיה הגדולה שעל הקיר ומעביר לאחד הערוצים שאתה אוהב. סרט טבע על חיי הנמלים במדגסקר תמיד נראה כמו העדפה ראשונה על פניי.
הוא מלטף את שתי רגליי, נמשך מהקרסול מעלה, כלפי פנים, אל הירכיים ואז אל הערווה שלי. היית מאוד טובה היום אתה אומר בקול נעים.
הליטופים שלך מכניסים אותי לטראנס, כאילו שש ידיים נוגעות בי ולא רק שתיים, מעגלים מעגלים של הנאה מתרחבים בי כמו אדוות על המים.
אני לא רוצה שום דבר אחר בחיים מלבד שהמגע הזה ימשיך. אצבעותיך שוב מוצאות את החור בגרביונים ומגששות דרכן בין השפתיים שלי, מאחורי אני יכולה לשמוע את חיוך הצ'שייר שעולה לך כל פעם שאתה נזכר כמה מהר אני מרטיבה, כמה מהר אני מוכנה לקראתך. אצבע אחת שלך מצאה את הדגדגן שלי, לוחצת ומועכת, מסיירת סביבו ולוחצת שוב.
אני נאנחת וגונחת, קשה לי מאוד להשאר ללא תזוזה. הגוף שלי נע מעצמו בעקבות המגע, האגן שלי זז לכיוון היד שלך מבלי שאבקש ממנו ונדרשת כל יכולת הריכוז שלי כדי לא לנוע אפילו במילימטר. לאורך כמה דקות קשות אני סובלת את העינוג המענה הזה, הגוף שלי מתקשה ונתפס שוב מהמאמץ ואני כבר ברקיע אחר לחלוטין בעקבות האצבעות שלך שמשייטות לי בתוך התחתונים. מתנשמת בכבדות, החזה שלי נמעך על השולחן בכל שאיפה, כולי כבר עיסת אנוש ניתנת לעיצוב, חמם והגש.
אתה תופס את הידיים שלי ומושך אליך, אני מחליקה על השולחן שכבר נרטב ממני כהוגן ומוצאת שרוכסן המכנסיים שלך בדיוק מול הפנים שלי. עכשיו ילדה טובה, תקבלי עוד מתנה. אני מרשה לך ללקק אותי, אבל אסור לך להשתמש בידיים, ברגליים או בכל דבר אחר שאינו הפה שלך. אני מהנהנת לאישור.
הוא מתמקם מולי, שם ידיים על השולחן משני צידי הראש שלי וממתין.
כמה חיכיתי לזה, אחרי כל הפעמים שדמיינתי איך זה יהיה, הנה אתה נותן לי משהו ממך. להוטה למלא אחר רצון אדוני אני תופסת את הרוכסן בשיניים ומושכת אותו בעדינות, חלילה לי מלהכאיב לאדוני. פותחת בעזרת השיניים גם את הכפתור ומושכת את המכנסיים מטה. כולך מגורה כבר, מציץ החוצה מהפתח שבמכנסונים שאתה כל כך אוהב "בגלל הנוחות".
אני שולחת קצה לשון פלרטטני ומעבירה סביב העטרה שלך, אתה מתקרב בצעד מלא אל השולחן ותוחב את כל האיבר שלך למול פי. המשחק עכשיו הוא כבר לא שלך, הוא של שנינו. אני מלקקת אותך בלהיטות, הטעם שלך ממלא אותי. אתה מניח יד על הראש שלי ובלי בושה מכוון אותי בכוח לבלוע עוד ועוד, נדחף לי לגרון עד שאני לא נושמת יותר. רגועה לחלוטין אני יונקת ויונקת, רוצה לשאוב ממך הכל, עד שהכל יהיה אצלי בבטן. הכעס שלך והשמחה שלך, הדם שלך והזרע שלך, שהכל ייבלע בי.
אני מלקקת ומנשקת ובולעת ויונקת ומוצצת ושותה כל מה שאתה נותן לי, הפנים שלי מרוחות בנוזלי גוף ורוק ודמעות ואיפור ונוזלים של עצמי שעוד נשארו על הידיים שלך, מעורבבים כמו ציור של פולוק. אתה נושם עמוק ונאנח, מלטף לי את הלחי וזרם חם של ילדים שלעולם לא יהיו לך ממלא לי את הפה. באופן אוטומאטי אני כמעט מקיאה, תמיד היה לי קשה להתמודד עם האקט הזה, אבל אני משתלטת על הדחף ובולעת הכל, מלקקת אותך בעדינות מכל הצדדים עד שאתה נקי ונוצץ.
עבדת יפה היום, אתה מלטף לי את הראש. את רשאית לקום ולהתנקות, יש לך חמש דקות להתארגן ואנחנו יוצאים מפה, הזמנתי לנו מקומות במסעדה ההיא שאת אוהבת.

All will end in rain

nospam@example.com (ArchenA) — Sat, 15 Nov 2008 01:50:10 +0000

There I was, in my best heels and garments, walking away from you.
After so much words, now just a lost breath in the open.
After so much of close to nothing, you trampled with your vacillate feet over what was almost something.

From my personal experience I can say males tend to look for three things in a woman. Support, sex, and something I, so far, have just read about.
But it seems to me you don’t need another mother, and it might not be me you take in at night, so what do you want from me?
See, I’m completely lost on that particular detail.
You’ve got a herd of females sniffin' at your ass hole, why give all the grieve to me?
Shame on you for fooling me this once, and once is all it takes.
Shame on you for not seeing that.
I’m crying over a guy, even before he got into my panties...
Is that a good or a bad sign? Does it matter?
It seems to me, as an observant, that all guys do, at some point, is make me cry.
Why bother? For bits and pieces of the real prize, if there is such a thing out there, I’m willing to go shoveling through so much shit?
Am I? Willing? They say you should trust, so you remain in line.
Who did say all we do is wait for the significant other? And who are you, you insegnificato?
Why on earth am I putting in so much energy, chasing something nobody ever promised was really there?
Have I gone blind to my own first truth? When did I start believing in something I have NO proof of?
So dear subject of the day, and it seems to be you, poor bastard, give me proof.
Ill be as power saving as I can
You and all your simplified thoughts, spreading your private chaos around for applause.
You, yes YOU, can have the ball now.
Here, catch.
But the joke was on me. Once again he let go.
The son a cunt got the ball, and he dropped it. On purpose, not knowing he is doing so.
Ah, the bliss of ignorance. Would it hurt more if you have known you are stepping all over me ?
Ill regret you. For the near future, ill regret you. And then someone else will probably come along, and then you will become one of them. Lost figures in the haze of collective memories, a lost image of a man.
And there I was, walking away.

יש לי רעש באזניים וסרטים כחולים בראש

nospam@example.com (ArchenA) — Sun, 26 Oct 2008 10:43:24 +0000

ולפתע, כרעם באוקטובר, אתה מגיע
לא אכחיש.. אני ממתינה מזה זמן רב.
לא אכחיש, יש בי, איך לומר, מחסור חמור בסבלנות... ושוב, כמו פעם, שני אנשים יושבים זה לצד זו, השיחה גועשת.. מגיעה למחוזות מעבר למקובל..
אין בי נטייה ליומרנות, אומר מראש כי זוהי לא יותר מהבעה מפורשת של מוח רצוץ.
היה לי קשה שלא להשבות בכוחו של חיוך כן, של עיניים פקוחות ללא מעטה.
ברור לי שאני עונדת כתרים ללא סיבה, אבל אחרי שלושה חודשי יובש, מותר לי.
ראיתי אותו לוגם ודמיינתו את הנשימה שלו כשהוא מתרגש
דמיינתי את הבעת פניו כשאני נוגעת בו. מותר לבחורה לחלום לא?
עד כמה שיהיה זה חלום חסר סיכוי, הרגשתי טוב. לראשונה מזה זמן רב, רב מדי, גיליתי עניין בבן המין השני ולא הפריע לי. הרגשתי טוב עם עצמי.
שיחחרתי רוחות עבר, העתק של העתק של עצמי, מלהפריע. עד כמה אני רוצה בזה? עד כמה אני רוצה בך? זמן יגיד. ולמעשה, רק הזמן יהיה העד
עם כמה שבוער בי החשק לסחוף אותך, להפיל אותך מאחיזתך בקרקע ולגרום לך לעקוב אחרי בעינים עצומות, ישנה המחשבה השניה, זו שמציקה ומתעקשת, שהפעם אני צריכה לנהוג בחכמה.
כי אם לא הייתי חכמה... אם לי הייתי חכמה, אזי הגורל היה מצוא דרכו ללעוג לי.
היה מוצא דרכו להביע את מורת רוחו הנחרצת כנגד דרכו של האדם.
מותר אחרי שעה יחד לנסות ולטעום קצהו של צוואר? הרי שנינו כבר לא ילדים.
שנינו מודעים לאמיתות הקשות של עולם המציאות.
אני רוצה לשבת עליך, להכניס אותך בין ירכי ולראות איך הפנים שלך מאבדות כיוון.
מסתבר שאני טובה במה שאני עושה, ואולי כדאי שאני אנצל את העובדה הזו.
תנו לי בחור ערום ואני כבר אדע מה לעשות איתו.
לא משנה הצורה, הגודל, הצבע, הריח, הכוח או כל דבר אחר.
כולם שווים בעיני האל, או בגרסה שלי, הכל בר מגע.
כחסידה אדוקה של הקשר האנושי אני חייבת להודות שיש בכל ניצוץ כזה מן הריגוש.
מי יכחיש שלכל היכרות חדשה היה שיא האדרנלין שלה? החכמה היא לגרום לו להמשיך ולזרום.
יש לי שיטות מצוינות להזרמת הממריץ הזה.
בוא נתחיל מלפתוח כפתור במכנסיים. לאט לאט, אין לחץ. שתרגיש את האצבעות שלי עובדות את דרכן פנימה.
נמשיך בטיפוס עיקש במעלה החולצה שלך... לחפש את המחוזות המוכרים לי משכבר.
למרות ההיכרות העמוקה עם האנטומיה הגברית כל אחד הוא כמו עולם בפני עצמו.
כל אחד כפלנטה חדשה הדורשת למידה .
אתה נראה לי כמו מישהו ששווה להשקיע בו מזמני. שיהיה שווה לתת לו ממרצי וכנראה שמהליבידו שלי.
לא ידעתי עד כמה סקס נחוץ לי עד שהוא כבר לא היה בנמצא.
ואגב נמצא, ראיתי את הסרברוס שלי בשנית. הוא כבר לא משך אותי כאותו כלב אדיר, אפילו לא כגור.
מוזר איך שוב, כמה מפתיע, הזמן מהווה גורם מכריע בקביעת ראייתנו את העולם.
יכולתי להניח בצד את כל האנרגיה שחילץ ממני אותו שד, אותה אנרגיה שלפנים הריצה אותי בנתיבי הכעס ובמשעולי החימה. הגיע הזמן לעבור לדלק אחר.
אני רוצה אותך במיטה. זו השורה התחתונה. אני רוצה ללקק את החלק הנעים שבין היד לצוואר שלך. אני רוצה לדעת איך נראות הצלעות שלך בזמן מאמץ. כשאתה מתאמץ בגללי כמובן.
בדרכו שלו, אני מניחה שהיו לו מחשבות דומות.
אני בספק אם מפורטות ומאוירות כשלי.
תן לי לטעום אותך, תן לי להכניס אותך להיכלי התענוגות שהם אני. רבים, רבים מדי, כבר ביקרו בהם.
חלקם כנראה לא מתגעגעים לחוויה אבל חלקם, אוהו חלקם, לא ישכחו אותה לעולם.
גסה וולגרית ככל שאהיה, מותר לי. מאמינה גדולה במידת הענווה, באמת אין מכוער מאדם המנופף ביכולותיו, אבל אין כמו פלירט מחושב בקפידה כדי להביא אותי לידי שמחה.
עכשיו רק הזמן יגיד אם באמת תמצא דרכך למיטתי, אל ראשי, לבי, אולי אפילו בין רגליי, או שמא יהא זה נסיון סרק.
לא תהיה הראשון, בטח לא האחרון, אבל אני בטוחה שמשום מה אתה תתן מאבק ראוי.
כמאמר פתגם סיני עתיק, נחיה ונראה.

ארס מוריאנדי

nospam@example.com (ArchenA) — Thu, 29 May 2008 05:04:17 +0000

יש ללמוד את אמנות הציפייה.
להתכונן מבעוד מועד, לא להשאיר שום דבר ליד המקרה.
להתחיל באמבטיה ארוכה וחמה, להעסיק את הראש בזוטות , לצאת להתרענן בין הבריות.
להמשיך בהתלבשות נלהבת, מול המראה, נסיונות כנים להיות יפה.
לצפות ולספור את הדקות עד שאאלץ להתפשט מהתחפושת.
אמנות הציפייה כוללת גם הרבה תחכום. לא רק לכשכש בכלב אלא גם באמת לשים ממתק בסוף.
כשאני יודעת כמה כיף הולך להיות לי. אני מוכנה להתגמש כשזה נוגע לממתקים.
מתמתחת ומרגיעה עצמי, כמו חתולה מתעוררת, מהמהמת לעצמי שירים ללא מילים ורוקדת לבבואה שמולי.
אתה מוזמן בזאת להעיר אותי, וזו ההזמנה היחידה שאתה צריך.
הזמן חלף לו בדרכו שלו, ממשיך בזרימתו הנצחית באדישות מוחלטת לנקרה בדרכו.
ישנתי הרבה ימים והרבה עונות, ועכשיו אני מוכנה להתעורר. רוצה שאתה, איך לומר.. תחדיר בי מוטיבציה.
אני מוכנה לצאת מהמערה בה חסתי ולשוב ולחיות בנעימים, ולהתחיל בך.
עם הקיץ המחיש צעדיו גם אני מוכנה לפרוץ ולהחזיר פריחה בכל. ונתחיל בך.
אני מוכנה שוב להנות מהדרך בה אתה מפשיט אותי חסר מנוחה, חסר סבלנות ומגורה מספיק כדי להיות החלטי בעניין.
מוכנה לשוב ולהנות מהדרך בה אתה שש למלא כל גחמה שלי. מתאמץ לכבודי ומוכן למות במקום בכל רגע מחדש.
אני שמחה שטוב לך איתי כי זה דוחק בך לוודא שטוב גם לי. ומותק, תאמין לי שטוב לי.
כל כך טוב לי שאני מוכנה לסור על עקבותיי ולשוב ולבלות איתך. מוחי מעקצץ כשבדמיוני רצות תמונות שלנו שוכבים.
ניצוצות קטנים של מתח, ואתה כל כך טוב בלמצוא לי דרכים להרגע. נושך את הדגדגן שלי ומחייך לעצמך.
אין מספיק ריסון עצמי בעולם כדי למנוע ממני לצעוק. אנחנו השילוב המושלם בין שני הדוניסטים שרוצים להשקיע.
אני אראה אותך מתפתל חסר ישע כשאחזיק את העטרה שלך בין השפתיים ואוכל לשמוע אותך צוחק כשאעביר לשון חדה.
במרתון המרוץ למיטה אנחנו ננצח.

יהיה עוד...

על מה בוכות האיילות בלילות?

nospam@example.com (ArchenA) — Mon, 26 May 2008 05:03:28 +0000

על מה בוכות האיילות בלילות? כמגדל מסור הן מתבוננות כיצד אתה לא פורח אלא נובל.
שורשיך נטועים כה עמוק בצער שמי ידע מה מקורו, וכטפיל העצב מתנחל בכל נים ומשתק כל נצר של צמיחה. הרי אם אדם כעץ שתול על מים, איך אדם כעץ שתול עטרן?
האם גם הוא נחנק אט אט, סופג בכל נשימה עוד קמצוץ של חושך הסותם את דרכי האור.
נרחבה היא אחיזתו של החושך, וגם במקומות בהם אנו מדמים אור יום תמיד יהיה מה שיטיל עלינו צל.
השמש שלי לא חזקה מספיק בכדי להקטין את צלך. צל כבירים הטלת עלי ואין מפלט מהקור גם לא בחם שבלבבות.
טבעו של רעל להתפשט ועכשיו מעבר לריח גופך אני מבחינה בנחישותו. כחולה סופני אני נפרדת ממך, מפללת לנס אך משלימה עם הגזרה. למענך אם לא למעננו.
בדאגה שמעבר לאנוכיות לא אוכל לרפא את השבר שאתה נושא וכל אנשי המלך לא יוכלו לחבר אותך יחדיו.
ואם בבשר מבשרך אינך שמח, כיצד תוכל בעצמך? לא לאהבתי אתה זקוק כי אם לאהבתך שלך. כיצד יוכל אדם להעניק את מה שאין לו?
חישבתי בלבי לגרות אותך החוצה מענן השכחה האופף אותך, אך אין אבוקתי משגת.
גם לא המגדלור בגיברלטר יוכל לחדור את האפלה הזו, הסמיכה מכל לילה.
התחלתי תוך כוונה לחשוף את נשמתי וסיימתי בלית ברירה ותוך יגון עמוק.
אף גופי שלי לא הצליח להסיח דעתך, בפנותי למוצא האחרון הוא היצר הטבוע בכל החי.
אך אתה דומם כמת, אף אם הינך מהלך בינינו. נפלת חלל לעצמך עוד בעודך בחיים.
עת יצלצלו אזניך בשאון פעמוני העוררות, אלו היהדהדו בך כשתתעורר מחלום הבלהה שכלא אותך נסה להתאהב בעצמך.
נסה להנות מעצם היותך אתה.
בעל עין חדה תבחין כי התמונה ברורה יותר, כאילו הורם מסנן עכור הדוחה את האמת מלהופיע.
כמו הוסרה המחיצה וכעת אתה יכול לנשום. לכשתחיה תדע גם אתה מה עושות האיילות בלילות.

יום אחד ביער

nospam@example.com (ArchenA) — Sat, 10 May 2008 18:53:46 +0000

יום אחד ביער נתהלך. שלובי ידיים נפסע בינות לעצים ועל השרכים המרפדים רגלינו.
יום אחד ביער נתהלך, קשובים לצלילים ולהמיית הצפורים. נשמע כל אחד בדרכו את החיים הפרושים לכל כיוון.
יום אחד ביער נתיישב, ונצפה יחד בעולם שסביבנו. יום אחד ביער נחלוק רגע של שקט, בו אנחנו רק קיימים ותו לא.
באותו הרגע נהיה שנינו באותו מקום. נראה את היופי בכל דבר ודבר. ננשום יחד את אותה אווירה.
יום אחד ביער נשכב. כך סתם, באמצע הטבע, נעצור לרגע ונחלוק אחד את השניה.
לא יהיה שום דבר מעבר לספירה שניצור. ידיים אוחזות שפתיים אוחזות רגליים.
יום אחד ביער נשכב. כך סתם באמצע הטבע, נאחזים זה בזו כדי לא לטבוע. שוקעים עמוק כשגוף נטמע בגוף ואנחנו פשוט זזים כי אי אפשר אחרת.
יום אחד ביער אני אטעם אותך, כמו שאתה באמת, ללא כיסוי ואתה עירום כמוני. אני אניח לפי למצוא את שלו, להגיע למקומי השמור.
יום אחד ביער אני אנשוך לך בצווארך. כך סתם כדי להשביע רעבוני. אשלח ידי למחוזות חפצן ואוכל חתיכה ממך. עכשיו אתה בתוכי ביותר מדרך אחת. עכשיו אתה באמת מתחיל להכנס אלי. אני מהרהרת לי בקול רם על סוגיות שונות בעונג כשאתה מקיף אותי בזרועותיך ולשונך שלובה בלשוני.
כשאתה מחייך לעצמך ויודע שאני מביטה בך.
יום אחד ביער נתהלך. נשב לחלוק את הרגע ונעשה אהבה.

in the blink of the eye, a burst of the bubble

nospam@example.com (ArchenA) — Tue, 25 Mar 2008 09:48:47 +0000

Its night outside. The silence that comes along with the dark suffocates the city.
Covers it all with its thick black nothingness, same thing in the air that makes me happy when I walk alone at night.
Gives me the feeling that I’m the only person on the face of the planet.

Contradicting the empty sound of the small, so late it’s early, hours my room is humming, filled with sighs no one could hear. Not even me.
For every time I sat alone to watch the sky turn blue and white with the sun rising, every time I watched life pass outside and let none get to the inside. The closed habitat of me serves as a sanctuary at times, my four walls of privacy.
Keeping me in from the rushing of days, dawning, burning, dying and night.
But this night I’m not alone, I have invited another to stay with me, let another stand in the eye of the storm.
A presence of something estranged in my bed is the sort of thing to keep me uneasy, alert.
I put my face to his chest and inhale deeply. Within a second, like a heat wave my mind is over whelmed by the smell.
100 % pure male. The alpha type. The kind of smell you just succumb to.
His hand in my hair and I smile to myself, almost purring. Taking his time, moving ever so slowly up and into my head.
Like any other pleasure junkie I let myself sink into the moment. Numb and blind to anything else.
Each and every cell anxious for the next stroke as you settle between my legs.
my breath is heavy and I shiver to the thought of what awaits me in your mind,
I look at eyes blackened by lust, skin moist from passion, as you hold my hands so close it hurts to move.
Until I cant move at all, just obey to the will you enforce on me.
I move beneath you, stretching my hands over my head and my legs across your back.
Even locked you manage to undress me, not asking and not waiting for no biblical sign.
As we kiss, I exist only in that sphere. You raise a leg of mine and lean closer to keep my eyes open and my mouth busy.
I hate you for making me feel this good, but never quite be there at the same time.
You know it’s me you are touching and yet you never look, never showing a hint of recognition between us.
Detached and remote, inside your own shielding world, whispering but not for me to hear. Merely using me as the current attendant.
How cold your world must be, how cold and empty, as you embrace me till I lose my breath.
Like you were deprived all contact before I came along. Feeding off my warmth every time we connect. Every time we lay together on my bed.
That need, deep and demanding, exists in me as well. The need to taste it all, devour the others body.
I get the rush when you get in me. Starting low and moving up my spine. Increasing as you change the rhythm and every move is paralyzing.
I hate you for making me feel this good, but never wonder to ask.
Yes I like it. Yes I would like to have you again. And again. Yes I do need this. Yes I do need you.
And somehow you remain oblivious, so immensely far away.

Shape Of Things To Come

nospam@example.com (ArchenA) — Mon, 03 Sep 2007 09:19:38 +0000

And this i say, in the shape of things to come.
If we follow that road, if we dare to take the diving jump into the deep end of life.
Then there are some things you might need to know.
Please notice you are being pre-warned.

Basically i think its the heat. it drives me crazy.
no matter if its the sun above or my inner fire within. sometimes i can get so emotional i get even hotter.
And you know what happens when im hot. i get naked.
i stay in bed, lurking inside a dream about a sunny morning, some fruit and me giving you a bath.
i stay there till you awake. after you look around a bit, making sure all your limbs and organs are in right order (too much t.v i think) you remind yourself of my presence. you take one long arm to my chest, one long leg to hold me put.
all this time thinking i never notice things. like how you sent my hand right down your pants. and then into them.
i still wonder why hiding all that skin.. the wind and sun only leave their memory, not a real mark.
and yet you remain so boy-like pale. like my own private adolescent. like im forever 16.
reminds me of simpler times. the honesty you give so easily.
yes i enjoy being with you. i like all the licking and i cant wait to find out how kinky you can get. if only i could crack you open..
just a bit. let some of your self glance at what there is. just like a peeping tom.
you cool my heat, your breath on my neck, my lips find your cool cheek.
i know you like it. whenever i get around to it, you like it when i say you taste good. if only you unleash the good part of you.
the part hungry for flesh, for sweat, for skin so sensitive it burns when i touch your face with my fingers.
if only you let me sink in, feel permanent. feel content of what i got to love with.
tell me im wrong. provide me with a proof of what you want. show me some response to what i do to you when you fall asleep to soon.
no winter in the world could cool me down.
not rain or storm. my need is primal. a simple basic necessity.
just like you.

חלום ליל אמש

nospam@example.com (ArchenA) — Fri, 29 Jun 2007 14:15:00 +0000

לפעמים כל מה שצריך זה כסא אחד.
יחידת ריהוט חסרת משמעות כשלעצמה אבל אינדיקטור חשוב ביותר לטווח הארוך.
אם אני מתיישבת על כסא, ועדיין מרגישה אותך חודר אלי מאתמול בלילה, סימן שגם אתה נהנית... אם אני יכולה להרגיש איך הירכיים שלי מתחככות כשאני הולכת, להרגיש את המאמץ על שרירי הרגליים.
אחרי אתמול, אחרי שעות ששלחת לי ידיים מתחת לחצאית, מלטף ונדחף לתוך התחתונים שלי.
כמה נעים להרגיש את האצבעות שלך מפשקות אותי קצת, מספיק כדי להכניס אחת מהן פנימה...
שמחתי שאתה אוהב את הטוסיק שלי, והחזה שלי, והשיער שלי, והפה שלי והרגליים שלי והפישוק שלי.
שמחתי שאתה יכול גם להתענג עלי, לתת לי יותר מקום לתמרן, יותר מרווח פעולה. הרי אם תכתיב בעצמך מה עושים כל הזמן תשתעמם בסופו של דבר.. תן לי להוביל לפעמים, בינתיים לא ראיתי ולו שמץ אכזבה כשהחלטתי מה בא לי לעשות לך.
אתה אוהב כשאני נשענת קדימה, מפנה אליך את הטוסיק שלי גבוה גבוה, מתגרה בעצמי ובך כשאני ביד אחת מכוונת את הזין שלך ישר אלי. קודם מרגישה את הראש שלו מלטף אותי מבחוץ, אחר כך הוא כבר עמוק עמוק בתוכי כשאתה מאבד סבלנות למשחקים שלי, מזיז לי את היד וחודר אלי פנימה.
אתה מנחה אותי, שולט בתנועה שלי, תופס צד אחד ופותח לי רגל עם היד השניה כשאנחנו מתנשפים.
אתה דוחף פנימה ואני נכנעת כמו ילדה קטנה, על ארבע במיטה, נאנחת וגונחת, מיללת ומחייכת כשאתה נותן לי את מה שאני אוהבת.
אם אני יכולה להזכר בך שולח לי ידיים מתחת לחצאית, נוהג בי כמו הייתי מאולפת.
להרגיש אותך מתחת לבגדים, פולש ומלטף, יודע איפה לגעת כדי לגרות אותי, יודע איפה אני חמה ורטובה.
משחרר אותי כשאתה לוקח פיקוד, נותן לי להתנתק.. אני כולי אצבעות ולשונות עם היד שלך מלטפת לי את השיער, הפה שלי מחפש את מה שהוא אוהב.
אני רוצה להרטיב אותך טוב טוב, מעקצץ לי בשפתיים, בקצה של הלשון שעוברת לך על העור החם.
נעים לי שאתה בתוכי, מרגישה שאתה מחליק כל פעם שאתה נכנס, איך אני מטפטפת על עצמי ועליך.
חם לי, אני מרוכזת כולי בין הרגליים כשאתה מתמקם מעלי, שולף את הזין שלך ושם את היד שלי עליו.
לגעת בו, רך בחוץ וקשה בפנים, אני רוצה לשים אותו בפה ולהרגיש אותו קשה יותר. רוצה ללקק אותו וללטף ולבלוע וכשהיד שלך מחזיקה אותו ישר ואני רק מכניסה עוד ועוד, יונקת ממך גניחות ואנחות.
אני אוהבת את איך שאתה מעודד אותי על התנהגות טובה, על הצייתנות שלי כשאני מתיישבת עליך לאט ומכניסה אותך אלי ככל שאני יורדת ויורדת...
כן, ילדה טובה.. רוכבת עליך ומחזיקה פטמה ביד אחת. ברגע כזה אני אעשה כל מה שתגיד, ללא התנגדות וללא היסוס.
כשאתה עמוק בתוכי, אני מעליך מתיישבת בנוחות כדי שתוכל להדחף אלי. הידיים שלך מטיילות ומשחקות לי בשדיים. אתה תופס אחד ואני מצטמררת. אוי זה כל כך טוב לשבת עליך, אתה עמוק עמוק בפנים ואני לא רוצה שתצא משם לעולם.
בזויה כמעט הקלות בה אני מתמסרת לזין שלך, מתמסרת למשחק שלך. כן, תפשקי רגליים, תוציאי לשון, תראי לי כמה הפתח שלך רטוב, כמה את חמה ומתחננת.
כן, תגנחי כשאני דוחף לך, תוציאי לשון כשאת מוצצת אותי, תלטפי אותי כשאני נשכב מאחורייך, תזיזי את הישבן שלך כשאת מתכופפת.
אחח, איזה כיף להכנס אליך, איך את חמה וצרה. בואי הנה, אני רוצה לסובב אותך, אני רוצה להחזיק אותך במקום, אני רוצה לשמוע שאת נאנקת כשאני מכה בך מבפנים. כן, תרימי את הרגל, בואי אני אתן לך זין שתרגעי...
קל ונוח לגלוש לפסיביות הזו, לשרבב לשון, לפשק שפתיים לפני שאתה חודר.
קשה לי כשאתה לידי, קרוב אבל לא נוגע.. בוחן אותי כשאני מתפתלת תחתיך, שולחת ידיים לגעת בעצמי.
מלקקת אצבע ושולחת אותה להרטיב אותך, לעבור על הבסיס שלך, לתפוס שם ולכוון את הראש שלך שתגרה אותי.. נוגע לא נוגע, מוודא שאפשר להכניס מה שרוצים לאן שרוצים..
שעות על שעות של המשחק הזה.. בא לי לגלות מי ינצח בפעם הבאה.